רגעים שהקדימו זמנם הותירו קסם שטעמו לא פג עוד מטפטף הצוף כל יום שב. נאסף טיפה לטיפה מתגדל ומתקדש ונמשך אם זה לא נס אז מה כן... אני מבינה אפילו בגוף שלכל דבר יש סוף. פרידה מגדלת המון ואני אמיצה מבקשת חסד אהבה. יש פרידות כואבות, וזו, כזו. אני נפרדת מהבלוג אחרי 54 רשומות. השלמתי כאן תהליך שמהווה בחיים שלי אבן יסוד. אני ממשיכה הלאה מכאן, לאן.., טרם נכתב. נוסעת לטעות במקומות אחרים כי כולנו נוודים של החיים וכאן ארזתי בקפידה את כל הצידה שאני צריכה. אחזור וההגה בך מולדתי החדשה של-לי תודה שחלקתם איתי את המילים גם בשבילים לא מסומנים. נגעתם לי בלב הפתוח, וכל מה שנרשם בו,
ניגונים / פניה ברגשטיין שתלתם ניגונים בי אימי ואבי ניגונים מזמורים שכוחים גרעינים גרעינים נשאם לבבי עתה הם עולים וצומחים עתה הם שולחים פאורות בדמי שורשיהם בעורקי שלובים ניגוניך אבי ושירייך אימי בדופקי נעורים ושבים
הנה אאזין שיר ערשי הרחוק הביע פי אם אלי בת הנה לי תזהרנה בדמע ושחוק איכה וזמירות של שבת כל הגה יתם וכל צליל יאלם בי קולכם הרחוק כי יהום עיני אעצום והריני איתכם מעל לחשכת התהום
לכל אחד יש…
כאב. כאב על אב, כאב על בן, לכל אחד יש; לב. חמלה, אם נוגעת, בך, באהוביך, באויביך. אחת, על כל אחד. מחילה, אם נכחה, מחי-לה כל עוולה. אם ואב חמלה ומחילה, נמזגות לכלי אחד המכיל את שתיהן לכל אחד יש; שם. ״כל העולם כולו גשר צר מאוד...״ וכל אם שזוכרת זאת, מאמינה. וכל אם מאמינה, לא מפחדת- כלל! לכל אחד יש; שם לב כאב ואמונה
השמות לא משנים, גם לא הפנים, גם לא השנים. האיכות אינה נודדת, היא עוברת בשרשרת לכל אחד יש; חיים. לכל אחד יש; איכות נבדלת, הזמינה בכל שעה. בעת שעה קשה, האיכויות משתקפות מחלונות הראווה על הפנים. אני מביטה באנשים, ורואה להם בתוך העיניים את האהבה. שבת נחמה שישית, אחת לפני אחרונה... לכל אחד יש; נשמה.
מן השכל, ומן הכתוב, ומן הקבלה, אם אנחנו חייבים בהם אם לאו.
ומצאתים שהם יסודי כל המצוות. ואם יארע בהם שום הפסד, לא תתכן לנו מצווה ממצוות האיברים״.
(׳חובות הלבבות׳, רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה)
את החיים צריך לבקש בעצם החיים בכל רגע.
כי כל רגע הוא אות חדשה, פרק חדש.
(א.ד. גורדון)
זה גיל 5 לחשוב שהכל קורה בין רגע שאתה יכול להכיל את כל השפע של היום הולדת בתרכיז של מיץ, לגדול בבת אחת והיום כבר בת... אשה. זה לא הגיל שמגדל, טוב לגדל מידה שעה שעה וטובה שעה קודם כל יום (ל)טיפה. זרע קטן ועקשן צמיחה איטית, מדודה ועקבית. זה לא יקרה בין רגע זה הולך ומתברר לא הזמן מגדל הזמן שלא נמדד מנ-עד תגדילי לעשות מה שעשית יפה וטוב, תגדלי ממנו, עשי עוד. לא די לי ... מגיל צעיר ועכשיו זה אומר- את יכולה יותר. מישירה ליותר- מבט מקרוב, והמרחק נמחק, ומייד שוב נרחק ונקודת האופק שלי כמרחב נקודת המבט נשלחת. זה דרך העולם, להתגלות אליי לאט. ולי זה אומר- שיש כאן יותר. יש לי אורחים חברים ותיקים; בושה, אשמה, כישלון, יגון באים והולכים, לא נשארים לישון. בסוף היום- אני נשארת. ומזמינה את שוכני הלב להתרחב.
מתאמנת בלהרפות, לשחרר, ואז נהיה מקום ליותר... חדר כושר, בונה חוסן. אחרי תקופה, השרירים מתרגלים, הדם מפמפם בעורקים, מבקש עוד מנה... ומתמכרים לתנועה. שבת חמישית של נחמה מתוך שבע כשהדברים מתפרקים- אני אוספת. ועם העיפרון הסגול שלי משרטטת... התרחבות נפש.
״שמעתי מפי הרב ר׳ שמעון זוסמן, סופר משמו של הגאון חתם סופר ׳כל שאינו מאמין בנגלה בנסתר אינו מאמין בנסתר בנגלה׳. כלומר כל מי שאומר בגלוי שאינו מאמין בחכמת הנסתר אינו מאמין בסתרי לבו בתורה הנגלית״. (ש״י עגנון, ׳ספר סופר וסיפור׳ נגלה ונסתר, עמ׳ 173)
״כשאגדל ארצה להיות ילד קטן״
(ג׳וסף הלר)
Therapy You Make a contact
You Love somebody
You Make a change
י(סודות
כשנשמטות הנחות היסוד נשאר היסוד אתה
ההתגלות היחידה שאני מכירה היא של האדם נסתר ונגלה אדם שמתגלה גילה סוד בנה יסוד אני מאמינה שכל אדם משלים מעגל חיים כדי ללמוד משהו על עצמו, ולהעביר את תמהיל תבונתו בשרשרת הדורות. לכל אדם ישנם נתיבים להתגלות בהם. אני עוקבת אחר תהליך שינוי שאני מכירה מקרוב, ומנסה להתחקות אחר י(סודותיו. בכל מפגש עם העולם מחפשת שיעור. לרוב, מפספסת ואפילו לא ערה להבחין בכך. לעתים אני ערה ואחרים מפספסים. ויש מקרים- שהשיעור מדוייק לשני צדדים.
״כל מפגש, כל ייעוץ, הוא מטבעו דו שיח בין שתי נפשות, שלכל אחת מהן עבר, נרטיב פסיכולוגי, רקע תרבותי, אהבה, שנאה, משיכה, או דחיה. בכל טיפול, הנושא המרכזי הוא למעשה קשר: קשר בין אישי המקדם ריפוי, המקדם גדילה והתפתחות אצל שני המעורבים״. (אנדרה מטלון וסטנלי רבין ׳ריגושים וסודות׳ בין רופא לפסיכולוג: על המפגש הטיפולי ומעבר לו).
ילדים מג(ד)לים
ילדים על פי רוב מגיעים ללמד. וכשהם הופכים להורים, הם תלמידים. כשאני לומדת שיעור מילד, אני הופכת אותו למורה, ובכך הוא מתגלה, מגלה עוד חלק בו, ויכול לגדול. כשאני לומדת שיעור מילד, זה הנתיב הראשי לתיקון יסודי הקולטנים הרגישים בתוכנו, שעליהם ילדים מרבים ללחוץ, הם למעשה מאיצי השינוי המוצלחים ביותר. כל ילד מפעיל אצלנו איזור רגיש אחר; יש ילד לוחץ לי על לחצן החרדה, הרגישות, הבושה, הגנת יתר, יחסי מרחק-קירבה..., שליטה, גבולות.... מה לא בעצם.? אינסוף שיעורי חיים. ילדינו מזמנים אלינו את סוגיות הלימוד האלה הכי קרוב. כל כך קרוב, עד שלעתים זה מתערבב... והופך לכאב משותף.
השיעור הוא לא איך בפעם הבאה אני עושה אחרת, אלא איך אני אחרת בכל פעם. ההתבוננות לכשעצמה, מכילה את נוף השינוי שאליו מייחלת. המעשה הוא תמיד רק תוצר של הבנה שהוטמעה.
״ידע אינטלקטואלי מוביל לעשייה בעוד שידע רגשי מוביל להוויה...שילובם זה בזה הוא מהותה של תבונה אמיתית״. (אנדרה מטלון וסטנלי רבין ׳ריגושים וסודות׳ בין רופא לפסיכולוג: על המפגש הטיפולי ומעבר לו).
יסודות שינוי
התבוננתי בים והתגלה לי סוד. כשגלים התנפצו על שובר הגלים, היתה שם מובלעת, בצורת לב, שנשמה אותם, והציפה חזרה קצף. בכל פעם שהגלים הציפו, הן כיסו את המובלעת, ואי אפשר היה לדעת מה קורה מתחת, כאילו שאם מכסים אותה אז היא איננה. אבל היא ידעה שהיא שם, גם כשכיסה אותה הים. שאיפה-נשיפה, של חיים, נסתרים ונגלים. אני מצליחה להבין שהיסודות של חיים הם תנועה מחזורית של שינויים.
המובלעת הסודית בקרקעית, תנשום את הים עד אינסוף, אך כל גל שיתנפץ בה אחר מקודמו, ותמיד תלווה אותה המשאלה לגל הבא. וכל הנעלמים כמו משפט שנמחק חלום ששכחתי... רגשות שהדחקתי משאירים חותמם? רשמים שלא נותנים להם מקום, פשוט צפוף להם עד שהם (מ)צפים (ל)שוב.
הים גילה לי סודות. ההבנות כבר היו רשומות, אבל כל התבוננות היא גל חדש שמלטש את האבן שבו הוא נוגע, ומשנה אותה לבלי שוב ״אני רוצה להוסיף שני דיברות לעשרת הדיברות: זה הדיבר האחד עשר: לא תשתנה. זה הדיבר השנים עשר: השתנה, תשתנה כך אמר אבי ופנה ממני והלך במרחקיו המוזרים.״
(יהודה עמיחי, הדברים שהיו מעולם, ׳פתוח סגור פתוח׳ עמ׳ 58).
לגלות סודות זה לבנות יסודות. שבת רביעית של נחמה. ואתי אנקרי, בשירי רבי יהודה הלוי נחמה בזכות עצמה.
ציפור / יונה וולך ׳תת הכרה נפתחת כמו מניפה׳ ציפור אחת שרה אבל לא את השיר שלה ציפור אחרת שרה מגרונה זמרה זמר שונה הציפור לא הכירה לא ידעה שזה זמר אחר מישהו אחר מדבר מגרונה תמיד היא חשבה שזה היא בהתחלה פחדה קצת אחר כך גם זה לא נעשתה לא אכפתית קלת דעת ולא רציניתֿ כמה? כאילו שזה לא היא עשתה עינים לכל עובר ושב בלי זהות לגמרי אבל לא התקשרה לאף אחד כי לא היה לה קול שלה קולה עופף לו חופשי ודבר מגרון אחר שגם הוא לא ידע כי מי שהוא דבר מגרונו אחר וגם לו לא היה אכפת נעשה לא רציני וקולו גם הוא התעופף ודבר מגרון אחר וכך הלאה וכך הלאה כל קול דבר מכל גרון אחר ואף אחד לא ידע מיהו.
מס-קנה
מתנות שהן תוצר של עמל
מיהו, אם כן, האדם החופשי?
בספרו "אלוהים מבקש את האדם", טוען הרב אברהם יהושע השל:
"האדם היוצר אשר אינו נסחף בזרם ההכרח, אשר אינו כבול בשלשלאות התהליכים, אשר אינו משועבד לנסיבות. אנו בני חורין ברגעים יקרי-מציאות. רוב הזמן אנו מונעים מכוחו של תהליך, אנו נכנעים לתכונות אופי שירשנו לעצמת השפעתן של נסיבות חיצוניות. החירות אינה מצב מתמיד של האדם... כולנו ניחנו בפוטנציאל לחירות. אך למעשה אנו פועלים מתוך חירות רק ברגעים נדירים של יצירתיות... "
חושבת על אמונה, ועל המזל שלי שבטח כתוב על איזה כוכב, ושאין לי מושג מה נכתב עליו ממש עכשיו. וזה כל היופי. קודם כשהייתי נשמטת אל הלא נודע, הייתי אבודה. עכשיו פורשת כנפיים בתנועת הנסיקה מתגברת על ערפול חושים שטופס אותי מאז שאני קטנה כשאני בתנועה צנטריפוגלית ומאבדת אתקו המשווה. המרחב הזה פותח לי את שדה הראיה, על אף לקות הראיה שניחנתי בה (אני רואה פרטים, את האור בקצה, ושלבי הביניים נעלמים). כשאני בגובה הראייה הזה, שבו נפתח השדה, אני רואה מקום בו הנוף הוא סיפור בהמשכים, כמו תמונה ב׳זום׳, ככל שמתקרבים, מעמיקים לראות סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור... עד
עין-סופ...
כשאודליה שלי היתה בגן אהבה לדקלם: ׳בבושקה בבושקה בובה נהדרת, בתוכה מסתתרת בובה אחרת׳ ועכשיו עמליה ממשיכה... ואנחנו מצטרפות לניגון שלה. היום אמרה דלית המורה ליוגה בסוף השיעור, תרפו את שרירי הפנים, ואם יש לכן חיוך, תחייכו אותו בפנים.ֿ איך היא ידעה להגיד את זה בדיוק ברגע הזה? היה לי חיוך, וחייכתי בלי להניע את השפתיים וזה היה חיוך ממשי.
״לכל שכבה משכבות הנשמה יש פרצוף רוחני בפני עצמו הנקרא צלם, והוא בעל עשר ספירות משלו ורמ״ח איברים משלו״.
(׳האר״י׳, שרון שתיל, עמ׳ 138).
בחירת הנפש
מהמעוף הפנימי אני רואה את המציאות בדרך שלי. יש לי את החירות לברר מה אני מרגישה ואיך חושבת לדבר בשם עצמי לא עוד מדברת מישהי אחרת. מסכימה שלא יסכימו מסתכנת. אני בוחרת- לחייך מבפנים חיוך ממשי כשאני מרגישה מחוייכת בחירה יומיומית שאותה משחזרת. לא כל הזמן מחוברת, וגם זה בסדר אני בוחרת- לבקש מאותה שכבת נשמה משוחררת וחופשיה להשלים עם שכבות נשמה הכבולות בה. וגם בוחרת- לא להלקות את עצמי כי הלקאה היא בחירה ברע אני בוחרת- בטוב. לאהוב. להיות קרוב. לא לזייף, לא לחפף לסלוח ולחמול לא לחדול. הנפש שלי בוחרת לגדול. ובבחירה שלה, נמזג שיר של ציפור אחרת, שאומרת, שאני סתם אחת ולפעמים אני והיא אחת. אבל החירות שלי בוחרת לחמול גם אותה, ולתת לה מקום בתוכי. אין לי יותר הנחות, אני בוחרת להיות.
פורסת כנפיים כנגד כוח ההתנגדות, כציפור משוחררת בתוך מציאות כובלת
ללא רגש מפעפע, לא תתן לנו דעתנו תובנה מניחה את הדעת.
אנחנו יוצאים מנקודת הנחה מעניינת,
שאם נחשף במצב רגיש, כאילו שאיבדנו משהו...
בעוד שהסכמה להחשף רגשית, היא הסכמה לקבל מחדש משהו שאיבדנו.
אנשים רגישים משלמים מחיר על רגישותם,
אבל מרוויחים את חירותם
אין באמת כוח מניע מלבדם.
הרגישות מחוברת לכאב שורשי
חסר בסיסי מהעבר שנוכח בעכשווי
מפחדת שיראו לי את החסר, וכך נשארת חסרה
אמיצה להחשף, ובכך מסתכנת בדחייה
מחדשת השתרשות בהתקשרות חשופה.
הסתרה
הסתרה, סתירה של העצמי
מנוגדת לצורך הבסיסי בשיתוף.
נראה שאנחנו עוסקים רוב הזמן בנראות כלפיי חוץ;
איך זה יתקבל אם אגיד מה שבאמת עומד לי על קצה הלשון...
איך יגיבו אם אבקש מה שאני באמת צריכה...
מה יקרה כשאסרב לקבל מה שלא מתאים לי כבר... מי יקבל אותי אז?
אולי אז אקבל הוכחה ניצחת, שבאמת, באמת, עדיף להתחבא.
כשאני מסתירה חלקים מעצמי, אני נעדרת.
כשנחשפת רגשית, מתגברת.
דמעות לא מרמות
פעם ירדו לי דמעות בשיחה טיפולית,
והמטפלת ביקשה שאתן שם לכל דמעה.
כשידעתי על מה אני בוכה
וקראתי להן בשמות,
הדמעות הפסיקו לדמות מצב רגשי,
והיו פשוט מה שהן, חלק בלתי נפרד שלי.ֿֿ
כל דמעה צופנת אות חיים אחר, רגש שניעור.
אם אנחנו לא נרתעים ושוהים,
נגלה שאנחנו לא מרמים. לדמעות שלא זולגות, יש ייים של שמות קוראת להן, והן באות.
אצל הילדים זה יותר פשוט לזהות,
הם עוד לא מיומנים בהסתרות.
אנחנו מאמנים אותם לזייף רגשות בכל פעם שאנחנו מבקשים מהם להביא במקום מה שהם באמת מרגישים, רגש מופחת, ׳נוח יותר׳.ֿ
כמה פעמים אנחנו אומרים להם, ׳זה לא כל כך נורא׳...,
׳למה אתה עושה מזה כזה סיפור..., זה תכף יעבור.
תמיד זה מכוונה טובה. אנחנו רוצים לתת להם פרופורציה נכונה,
טווח התייחסות מותאם, הבנה של מידה. אבל ׳בהפחתה׳ שאנחנו מבקשים,
אנחנו מלמדים כהות רגשית.
חשופית
מתבוננת ברגש
ויש לו יותר גוונים ממה שיש לי מילים.
רגש שעובר דרכי,
משתחרר, ומטהר.
אם במקרה תראו אותי דומעת,
או מחייכת סתם כך בלי סיבה ברורה,
לא לדאוג, סימן שאני קרובה.
יש לי זהות רגשית שלמה
מה שתראו או לא תראו,
זה אותו החלק שאני מסכימה או מסרבת לראות בעצמי.
מזמינה אתכם, אלא שלא מפחדים מרגישות יתר-
להיפגש קצת יותר.
ואז...
שטיפה רגשית
צחוק הגורל חיכה לי בפינה שעה אחת אחרי שאני עוזבת את הכתיבה ומנסה להניח לרגשותיי עטו עליי במפגיע. להקת עטלפים צמאי דם, עודפי רגשות סתומים הדפו את יכולת היסח הדעת, או מנוחתה לזמן מה, לא היה לי מקום ביניהם. הכל דמם והם הציפו לי את הדם. ידעתי אז שהלילה יעבור, וזה לא שינה דבר. חשתי את כוחם האימתני של רגשות כמה אנחנו קטני רצון מול ים.
אלו שניחנו בסנסורים עדינים, לא סובלים יותר מאחרים, ולא מפחדים פחות. הם פשוט נותנים לרגש להיות. כשהם עטפו מכף רגל ועד ראש, הייתי רגש לא פחות.
שבע השבתות לאחר תשע באב נקראות ,׳שבע דנחמתא׳, סדרה של שבע נבואות נחמה, המחדירות נחמה ושמחה ללבבות.
ימים יג(ל)ידו
מבררת את יחסי עם הזמן והמרחב
דרך תיחום של מידותי.
״...ביום הרביעי, משהבדיל בין יום ולילה וקבע אותות,
הקטין מאור אחד וכך הגדיל את השני.
ולא השכיל לראות אז אלהי צבאות את המושלת על הכוכבים.
אחר ניחם. באלף בבואות מנופצות הסתיר פנים כבים,
מבעיר בניצוצות שמים רחבים.
אמרה אז הירח לקב״ה: ״הנני מחסרת את עצמי למענך.
קבורה בתוך נקבה של זמן השמש לא יקרא על שמי
אדם את השנים, וגם חומי יהא שאול לעד מהמאור אשר היה גדול כמותי.
ומי יזכור, לכשאחשיך, כי גם האור
אשר בקע ממני בראשית נעור.״
(יואב רינון / קינת מרסיאס, שלושה תהלים, שיר השירים / תהלים א׳, עמ׳ 27).
היום בבוקר עמליה התעטשה בשרשרת
ושאלתי אותה מאין כל האפצ׳ים שלה באים?
והיא ענתה, ממחסן האפצ׳ים, אמא.
והבנתי
היא עושה לי סדר.
במחסן המילים חסרות לי אלה
שיספרו ייעודי
ואני לא יכולה להתכתב איתן עדיין. ״פצע שאדם נפצע בייעודו – משמע, פצע שאדם נפצע במאבק היציאה לאור הייחודי לו – במה שהוא שם בו את לבו כיצירת חייו. צרימה בזרימה כאן, משבשת יותר ומחלישה יותר מאשר פגיעה של גורל... לא משנה כמה עמוק נופל האדם בבחינת גורל, משנה לאן הוא בוחר להפנות את מבטו לאחר הנפילה, בבחינת ייעוד״. (מתוך מאמר של דני לסרי, תקשורת משחררת http://www.dialogit.org/tm/archives/1208)
יוצאת לאור
מי שחזרה בי הושבה לביתה ומצאה את מקומה.
ומי שאין לה מקום ביקשה להיבלע בים.
מילים שתוקות מערימות על הרצפה והקירות. מילים שהושטחו מתחת לדפנות.
כל מילה נכתבת מהלב
ולא תמיד זוכה להיחשב...
יש בינינו יחסים עדינים אנחנו לא נאחזות רק עוזרות זו לזו להתייצב.
זו ברית אמונים ביני לבינה הנשמה מחזירה מילה למילה.
״אפשר לקרוא לזה חמלה- לראות מה שקיים בלי לתת בו חותם״ (יעקב רז, כך שמעתי- רשימות זן עמ׳ 75).
הבנות נחמה So Far
יש לנו 7 שבועות תמימים, למצוא את הנחמות האמיתיות שלנו, לא נחמה של רגע. נחמות שהם הכוחות שאנו מגייסים לקראת ההתחדשות הקרבה... השנה הבאה.
פסוקים אלו נאמרו על ידי משה רבנו לאחר חטא העגל, בבקשתו שהאלהים יסלח לעם ישראל על החטא.
כשמתחדש עלינו חודש אב, מוצאת עצמי מתמסרת למסורת הנשמה היהודית שגלגוליה הביאונה עד לכאן.
ט׳ אב תשע״ד
חללינו נופלים מה מחיינו נחרב בנופלם? כשנחרב בית המקדש, מה נחרדה נשמת האדם לבו נחרב. מחיר השנאה. הכיפורים שאנו עושים, ואהבת החינם, ומסירות הנפש... יש להן ערך בתחיית המסורת הנמשכת ומחייה את הנשמה.
את הירח, והשמש, והכוכבים יש לנו מעל. לעתים שוכחת להביט למעלה ונשבית בסיפור ההבל (העגל) הזמני שהמצאנו כדי שחלילה לא נאמין במשהו שעיננו איננה משגת. כאילו שהעין שלנו היא מראית העין הנשגבת.
״אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר״
(שיר השירים, ה׳, ב׳)
בהתבוננות שאינה ראיה כפשוטה יש למידה מזן גבוה יותר. אנשים מפחדים לדמיין, בעוד דמיון הוא היסוד הגבוה ביותר שאליו חשיבתנו יכולה לנסוק מבלי להתקע בחומת עיניים של אחרים שמפרשים. יכולת האדם להבין את חייו יכולה להעשות בהתבוננות שאינה משגת בדרך (ב)ערות. כל עוד אנו מחפשים הוכחות חותכות לאמיתות במציאות החיים, אנחנו מפספסים. כשאנחנו מרשים לעצמנו לצלול למעמקינו, אנחנו מעלים משם רגעים... כאלה שהיו , כאלה שיהיו... כמבשרים ייתכנות. הם נוגעים במשהו שהוטבע בם, חתום מלידתם, כמתווה חיים סמוי שינקנו מחלב האם לצינורות הדם. חוש הריח לא מייד חש, אבל יש רגעים מבשרים, וכשאנחנו מתמסרים, זה מחזיר למערכת העצבים חוויה שמוכרת לו, כמזכרת חיה, נושמת, מתהווה. חלקיק נשמה שמתמסרת נאספת לחלקה האחרת, בונה עוד לבנה באותו בית מקדש שאליו נפשנו חפצה. ככל שחלקים יחברו בהשבתם, כן תגדל תחושת השייכות שלנו, כעם. יש כאן היום, רגע מבשר, המבקש אותנו להתמסר.
מילים יש לנו במשפכים, ודחפורי הכאב מכסים עליהן ומכהים. אחרי שנעשה בעולם המעשה, נכתוב את המעש-יה לאלה שיבואו אחרינו. כותבים על לוח לבנו, לוחות הברית המחברים איש לרעהו. ראה- הוא!
מעש-יה
מספרים על רבי עקיבא: "ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזאי הציץ [בסודות המרכבה] ומת, בן זומא הציץ ונפגע [כלומר, יצא מדעתו], 'אחֵר' [אלישע בן אבויה] קיצץ בנטיעות [כלומר, הגיע לכפירה, ולכן גם אין מזכירים אותו בשמו אלא קוראים לו 'אחר'], רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום״.
(תלמוד בבלי, מסכת חגיגה י״ד, ב׳)
רבי עקיבא נכנס בשלום, ועל כן, יצא בשלום מהפרדס. לבו של רבי עקיבא וודאי היה ער. הוא התמסר. המילה התמסרות, נכתבה לי כמבשרת שלום שעוד יכון, בלבו של אדם יחיד ומיוחד אשר יחבור ללב חפץ אחר, ויחברו חלקיהם, להשבת התקווה; אהבה.
